עליות או לא להיות… \ המסע שלי לחרמון

השותפים שלי לדרך

לוגו אוקלי

logo high5

Pandazzz
Suunto white

עליות או לא להיות… \ המסע שלי לחרמון

בתקופה שהתחריתי באופני כביש עליתי פעמיים את החרמון במסגרת מחנות האימונים. כמטפס מובהק, הרכיבה במעלה ההר הכי גבוה בארץ מאד ריגשה אותי וזה גם מה שנתן לי את מוטיבציה להיות בין ה

רכבים המובילים במהלך האימונים. לימים עברה בי המחשבה לעלות את החרמון גם בריצה, מעיין הגשמה עצמית.

חלפו להם לא מעט שנים (לדעתי 15 שנה), השיער שלי עדיין בצבע המקורי, המשקל די זהה אולי טיפה פחות כי הורדתי מסת שריר, אבל לשמחתי היכולת עדיין שם, רק חיכיתי להזדמנות.

לשמחתי, היא הגיעה במהלך חופשת הפסח הנוכחית…בזכות חבריי היקרים, שלומי קדוש, רונן קרומהולץ ונעמן עזמי, חובבי אולטרות עם אג'נדה להתחרויות של UTMB ודומיו.

האימון בחרמון היה עבורם עוד שלב בדרך, מה שנקרא בקטנה.

ומה עם סחבק? ובכן, מרוץ ה JMUT היה עבורי למעשה מבחן כלים של חזרה לשגרה אחרי שרשרת הפציעות והחולי, בדרך למרוץ המטרה שלי Mozart 100, שיתקיים בעוד חודשיים בזלצבורג, אוסטריה. אל דאגה, אין לי כוונה (כרגע לפחות) לעשות 100 ק"מ. לכן נרשמתי למקצה ה 31 ק"מ, מה שנקרא "קצר וקולע", או "מהיר ועצבני", במטרה לתת עבודה חזקה.

לכן, לא הייתי ערוך לקפיצת המדרגה הגבוהה משמעותית של 40 ק"מ עם סביב ה 2000 מ' טיפוס, תוך פרק זמן כה קצר.

המסלול התבסס על ניסיונם של רצים מנוסים אחרים ולא מעט ניסוי ותהייה. החנינו את רכבים בנבי חזורי, ומשם התחלנו את המסע לנווה אטיב, תוך איתור המסלול האדום ששאב אותנו אל תוך הרפתקה המופלאה בדרכנו לכיבוש החרמון.

חלק א'

עם תחילת העליה הארוכה שילבתי הילוך "ספידי" ונעלמתי באופק. לא יודע איך להסביר זאת אבל עליות מצליחות להפנט אותי. כמובן, שלא לקחתי פרט אחד קטן אך שולי, שככל שעולים בגובה ריכוז החמצן יורד בהדרגה. נכון, שלא מדובר כאן על הרי הרוקיז או ההימלאיה ויחי ההבדל, אבל עדיין, מי שלא רגיל להתאמן בגובה של 2000 מ' ירגיש את העייפות. לא בהרבה אבל מעט. החלק הראשון של המסלול כלל 10 ק"מ עם טיפוס רצחני של 1100 מטר עד לרכבל העליון, שאותו עשיתי יפה מאד והייתי די מרוצה מעצמי.

קצת פלשבק – לפני שנתיים, כשהשתתפתי בתחרות הר הפסילוריטיס בכרתים, עלינו לדעתי לגובה של 2500 מטר לפחות. זכור לי שלקראת הפסגה הייתי מעורפל, אך עדיין להוט להיכנס לתוך השלישיה המובילה. הנוף לא עניין אותי, נאבקתי עם הגוף ולשמחתי שרדתי את הירידה הטכנית הארוכה. זו היתה למעשה ההתנסות הראשונה שלי במרוץ בסגנון Sky running (אם כי לא ממש רשמי), אבל בסה"כ זו היתה חוויה מוצלחת…וגם חזרתי עם גביע הביתה (רביעי כללי וראשון בקטיגורית גיל).

חזרה לחרמון – הקור ששרר בפסגה היכה בי בחוזקה. כמי שלא ממש עוטה שכבת שומן, אין ספק שהסבל יותר נוראי. הבגדים הארוכים שלבשתי היו ספוגים בזיעה, ניצלתי את הדקות הארוכות של ההמתנה לחברה בשביל להתחמם בתוך הקפיטריה של הרכבל. חיבקתי לחיכי את מפזר החום הקטן שחיכה לגאול אותי מיסוריי. אמא נחמדה שבאה עם ילדיה, הציעה לי בנדיבות ללבוש את מעיל הסקי שלה וזה הציל אותי. כשהגיעו החבר'ה, החזרנו קלוריות חיוניות כולל שתית קולה (מי היה מאמין שאשתה קולה באימון ריצה, אבל היי זה עבד!). אבל מה שהציל אותי לא פחות היה הביגוד הנוסף ששלומי נשא עמו למקרה הצורך. כפפות (ציוד חובה), באף, חולצה קצרה, שרוולונים ומעיל רוח איכותי שעליו אמר שלומי "יהיה לך חם עם זה". הוא צדק אבל למזלי אני וחום חברים טובים…עד שמפלס הנוזלים יורד יותר מדיי. רשמתי לי בצ'ק ליסט להבא…

חלק ב'

כלל ירידה ועליה בחזרה במסלול של שני הרכבלים, עניין של עוד נגיד 600 מטר. הקפאין קפץ ואיתו גם אני. טסתי בירידה כאילו אין מחר. הספקתי לשמוע את אחד המבקרים ברכבל מעליי צועק "לא חבל על הברכיים?" לך ספר לו שהרגליים הללו טחנו מעל  20 שנה של עבודת פרך ועומסים. בעליה חזרה, לא ריחמתי על ליבי, (טוב לפחות לברכיים היתה קצת מנוחה). תענוג של מזוכיזם!

חלק ג'

עליה וירידה לאחד הפסגות הגבוהות ביותר, שממנה משקיפים לכיוון הגבול הסורי. כאן כבר האפקט של הקולה חדל להשפיע. העייפות החלה לתת את אותותיה. אין ספק שלא העמסתי מספיק פחמימות לקראת האימון. ג'לים כבר לא ממש עוזרים, חטיפים אולי במעט, אבל כעת זה מאוחר מדיי. ירדנו שוב לקפיטריה לסבב נוסף של קולה – המושיע המבעבע! בשלב זה הבנתי שאין ברירה, צריך לאגד את כל הכוחות ולא לוותר. מאגרי הפחמימות אוזלים, שומנים הרבה פחות, אז מה נשאר? פירוק שרירים? אמאל'ה! בחרתי להוריד מעט הילוך, טוב לא בדיוק הצליח לי.

חלק ד'

החלה החזרה לנווה אטיב \ נבי חזורי. בירידות הטכניות וידיתי תחילה שאני לא מסוחרר מדיי בשביל עבודת רגליים. כשהרגשתי טוב ובטוח פתחתי צעדים. וואו, שגעון, אני מרחף, איזה כיף! מדי פעם התשישות חזרה ואיתה הורדת הקצב.

לאט לאט התשישות גברה, והבנתי שסיימתי את המאגרים שלי, כעת, היה עליי לשמור את הרזרבות שלי עד הסוף ולא להשבר…מזכיר לכם שזה היה בסך הכל אימון חוויתי ולא תחרות מטרה אבל מה לעשות הראש שלי עובד שונה וניהנה להיות על הקצה.

גם כשהיה נראה בכל רגע שאני יורד על ארבע בבקשה לרחמים פתאם התגלתה עוד ירידה מעניינת וגופי פשוט נשאב קדימה. חבריי, דאגו להאביס אותי בכל פיסת מזון אפשרית שנשארה להם, רק בכדי לסייע לי לסיים על הרגליים.

הדרך חזרה נראתה אינסופית. גם, כשנראה שהיא הולכת להסתיים, התגלה עוד קטע של הדרך באופק…"וואו", אמרתי לעצמי "ריצת אולטרא זה עולם אחר לגמרי!". מה שמצחיק ששני הק"מ האחרונים בין נווה אטיב ונבי חזורי, כשחניון התגלה לעיניי, פרצתי שוב בריצה בקצב פסיכי, כמי שרואה מול עיניו את שער הסיום בתחרות. סחטתי את הגוף עד הסוף רק בכדי להתפרק מיד אחרי. זהו! אין יותר כלום בגוף. נגמרו המאגרים. אבל מה…זה היה פגז של אימון!