אתגר עם סיפוק!

השותפים שלי לדרך

לוגו אוקלי

logo high5

Pandazzz
Suunto white

North Face Zagori Mountain Running 2014

קשה לתאר במילים את היופי העצום שיש באזור זגוריה (Zagoria) חבל ארץ בהרי פינדוס בצפון-מערב יוון במחוז אפירוס קרוב לגבול עם אלבניה. הנוף הפראי ההררי, היערות ירוקי העד, הבניה הכפרית מסורתית באבנים לא מסותתות, אורח החיים השלו של תושבי המקום, קניון ויקוס הנחשב לפלא טבע עוצר נשימה. צריך להיות שם בכדי להבין, לחוש ולהתאהב.

בניגוד לחופים התוססים והעמוסים בתיירים לאורך השנה, מציע אזור זגוריה שלווה וחיבור לטבע. בין לבין, ניתן לעבור בין הכפרים, לעצור בטברנות לאכול מאכלים מקומיים, ללגום אוזו, לפתוח את הריאות וליהנות מכל נשימה. החיים רגועים, נכון? למה למהר?

אז זהו שכן…כי לצד הפסטורליות והנינוחות בכל שנה מתקיים באזור מרוץ הרים ייחודי ואתגרי בשם The NorthFace Zagori Mountain Running הנחשב לאחד המרוצים הקשים באירופה ומושך אליו את טובי הרצים מיוון ומדינות נוספות. משתתפי המרוץ זוכים לחלוף על פני נופים מדהימים ביופיים שלא רואים כל יום. השנה זכה המרוץ לסיקור תקשורתי בינלאומי במטרה ליחצ"ן אותו כאירוע ספורט תיירותי ולמשוך רצים נוספים מכל העולם. בין נותני החסויות ירחון National Geographic, People Magazine וחברת ZEN המובילה את ענף התיירות באזור, שהיתה גם אחראית להזמין אותי להשתתף מטעמה במרוץ .

המרוץ כלל מספר מקצים למרחקים של עשרה ק"מ, חצי מרתון, מרתון שלם ומקצה הקשה מכולם השמונים ק"מ במהלכו מטפסים הרצים גובה מצטבר 5 ק"מ! הייחודיות של המרוץ מתבטאת בראש ובראשונה בדרגת הקושי והמאמץ הדרוש בכדי להתמודד הטופוגרפיה והשיפועים התלולים בעליות ובירידות. שנית, טווי השטח תובעני ואינו מתפשר. שבילים הכוללים סלעים משוננים, אבנים גדולות ורופפות שאותם יש לעבור בדילוגים, דרדרת ואין ספור מדרגות מכל הסוגים וכל הגבהים. הטווי גם אינו מרחם על הקרסוליים שמתעקמים כמעט בכל רגע, שריר הארבע ראשי שנאלץ לבלום את משקל הגוף בירידות, שרירי התאומים וגיד אכילס שנאלצים פעם אחר פעם לשאת את משקל הגוף במהלך הטיפוס שאינו נגמר. ואם לא די בכך, מי שיעז לבוא למרוץ עם נעלים לא מתאימות לא רק שיאלץ לזרוק אותם בתום התחרות אלא כנראה גם יהיה מושבת לתקופה ממושכת.

רגע…ושכחתי לציין שהמרוץ נערך סוף חודש יולי, אמנם חם, אבל לא נורא. בגלל המיקום של המרוץ הלחות מאד שולית ולכן באופן יחסי, מזג האויר יותר סמפטי ביחס לארצנו אך אין ספק שעדיין הדבר מוסיף משקל לדרגת הקושי הכללי.

למי שמכיר מהארץ את מרוצי השטח כגון סובב עמק, אולטרא רמת הגולן ועוד, יגלה שגם מרוץ זגורי מאד דומה מבחינת ההערכות הלוגיסטית, אופי סימון השבילים, ומהלך המרוץ עצמו. למעשה, מי שמחפש אתגרים חדשים בתחום ריצת השטח מעבר לגבולות ארצנו, מרוץ זגורי יכול להיות בחירה ראויה.

וכעת לחוויה האישית שלי

לרשותי ניסיון מוצלח בתחרויות שטח בארץ לרבות סובב עמק, סובב גלבוע ואולטרא קצרין, בהם זכיתי לעלות על הפודיום הכללי ולכן שיערתי שגם במרוץ זגורי אצליח להתמודד עם האתגר. למעשה שום דבר לא הכין אותי לקראת מה שהיה בפועל. גם לא גרף העליות שפורסם באתר.

מאחר ובתקופה זו אני בפגרה בחרתי להתחרות במקצה ה 21 ק"מ על מנת לא להעמיס ק"מ על הרגליים.

התכנון שלי היה לזנק מלפנים, לעקוב אחר המובילים עד לתחילת שלב הטיפוס העיקרי בק"מ ה שביעי (צבירה של 300 מ' על פני פחות מ 2.5 ק"מ) ואז לפתוח מבערים בירידה ולברוח. כבר בזינוק התוכניות השתנו…בלבול מצד המובילים גרם לנו לפנות בכיוון הלא נכון. משהובנה הטעות חזרנו לכיוון הנכון אבל מאחורי כולם כמעט. לצערי, נשאבתי לתוך ההמולה הזו בחוסר ידיעה. בבת אחת הפך הזינוק שלי לספרינט כשאני מזגזג בין האנשים ומנסה לגשר על אובדן המיקום. עם הכניסה לשטח ההררי המשכתי לעקוף בתוך השבילים ללא רחמים בתקווה לצמצם את הפער על המובילים. לאט לאט הכוחות אזלו ואז החלה שרשרת של עלויות תחילה בינוניות אך תלולות. כעבור כמה ק"מ הגיעה המנה העיקרית והקשה מכולם. כאן כבר עברתי באמצע הדרך להליכה משום שהבנתי שכבר אין הבדל ביחס לקצב הריצה ועדיף לשמור כוחות וכך גם עשו מתחריי.

בכל פעם התחלפנו בהובלה בהתאם ליכולת העבירות ורמת ההתאוששות של כל אחד. מדי פעם הצלחתי להוביל ולנצל את היכולות שלי על שטח יותר מהודק ומישורי. סימון השטח היה ברובו ע"י סימון בספריי ולא היה תמיד מושלם. כך מצאנו את עצמנו הולכים לאיבוד לרגע ומתברברים עד שהימרנו על המסלול הנכון. בדרך זו הצלחתי מספר פעמים לאבד את היתרון על פני האחרים ולא נותר לי אלא לעבוד שוב מחדש.

מילא סבלתי בעליות אבל לא ויתרתי, לעומת זאת הירידות עזרו לי להבין שיש תחום חדש שעליי ללמוד ולשפר. אחרי העליה הגדולה הגיעה גם הירידה התלולה והארוכה שכללה שבילים צפופים ומפותלים בתוך יער עם סלעים בולטים דרדרת וסיבובים חדים. הירידה היתה מלווה בכאבים הולכים ומצטברים בארבע ראשי שספג את הבלימות ומשקל הגוף. היה נראה שעוד מעט אני מאבד של יכולת התמרון וגולש מהמדרון, מעקם את הקרסול או סתם משתטח על הקרקע. הירידות לא נגמרו, אך הרגליים כן ועימם התחילו השלפוחיות. לעומת זאת, מספר מתחרים מקומיים שנשפו בעורפי רק חיכו לעקוף. מהר מאד פיניתי להם את הדרך ביראת כבוד וצפיתי בדמותם ההולכת ונעלמת בתוך היער. ואחרי הירידה התובענית נכנס לתמונה עוד אתגר נוסף ממש בתחתית הערוץ, קרקע המכוסה אבנים גדולות. בלית ברירה נאלצתי לבחור בקפידה את האבנים שעליהם ניתן לדרוך מבלי למעוד או ליפול. ומשם הישר לתוך מקבץ חדש של עליות משופעות…לא היה רגע דל עד קו הסיום. לאט לאט נגמרו המאגרים בגוף, הגוף החל להחלש ורק קיוויתי לשמור את הכוחות עד הסוף.

ואז, כשהיה נראה שהמסע האינסופי יגמור אותי סופית פתאם הבנתי שהמרוץ עומד להסתיים. חזרתי לכפר Kipoi שממנו החל לפני שעתיים. לפניי מתחרה נוסף, שכנראה היה לא פחות נלהב לסיים את התחרות. הצלחתי לאסוף כוחות אחרונים ונתתי בעליה האחרונה את ספרינט הסיום, חציתי את קו הגמר ממש לפניו והתמוטטתי מיד אחרי על הקרקע בזמן של 2:11:15 ש'. דורגתי 15 כללי וחמישי בקטגורית גיל, המוגדרת לפי טווח גיל 20 – 49. ההפרש ביני ומקום שלישי בקט' היה סביב שתי דקות וחצי כפי שניתן לראות בלינק הבא (http://www.runnermagazine.gr/apotelesmata-agonon/default-7480).

כמי שעבורו זו התנסות ראשונה ובהתחשב בתקופה בה אני נמצא, בעיניי ההישג בהחלט מרשים וכעת אני יודע כיצד להתכונן לשנה הבאה.

בכדי לסכם את האירוע המרהיב ואם נשים בצד את הקושי הפיזי, הרי שמרוץ ההרים של זגוריה איפשר לי הזדמנות יוצאת דופן להתנסות בחוויה מדהימה באחד המקומות המרתקים באזור המזרח התיכון. אז אם אתם בנויים לאתגר של מרוץ הרים אמיתי בין אם בשביל החוויה או בשביל התוצאות, הרי שמרוץ זגורי מספק את הסחורה ובגדול!

(בתמונה עם מנצח מקצה ה 80 ק"מ – Dimitris Theodorakakos, אחד הרצים האירופאים המוכשרים ביותר).

ולסיום מילות תודה חשובות

זמיר סיון – אתר איי יוון הישראלי מקבוצת israel-greece.com העוסקת בקידום ושיווק תיירות מישראל ליוון שיצרו את הקשר עם zen.

חברת zen על פיתוח התיירות באזור זגוריה ובין הספונסרים של המרוץ, שבזכותם והודות להם ההשתתפות שלי במרוץ התאפשרה.
עדי וקרן ממיזונו ישראל, שציידו אותי בנעלי Ascend 7 המתאימות לדרישות של המסלול'. הנעליים הוכיחו את עמידותם בתנאים הקשים ואף התגלו כנעל מאד נוחה למרות טווי השטח.

ליאור,אייל וסיריל מHigh 5 ודודו ממגנוקס ספורט, שדאגו לתוספי האנרגיה שאפשרו לי להחזיק מעמד לאורך התחרות.

זהבה שמואלי המאמנת שלי מקבוצת רצי רמת השרון.

גליה לוי הפיזיותרפיסטית שהצליחה להכין את הרגליים שלי לעומסים הכבדים שציפו לי.

והכי חשוב למשפחה שלי וכל החברים שעודדו וחיזקו אותי לקראת התחרות.

ועוד מילה אחרונה…תודה לכולכם קוראים יקרים ומקווה שנהניתם לקרוא את הכתבה.